פסק דין - עניינו של פסק דין זה הוא כשרותן של הצוואות שהניחו אחריהם בני הזוג המנוחים ... ז"ל (להלן: "המנוחה") ו.... ז"ל (להלן: "המנוח").

רקע עובדתי

• הנתבע, המתנגד לקיום צוואות המנוחים .... ז"ל (להלן: "המנוחים"), אשר יקרא להלן לשם הנוחות: "המתנגד", הוא בנם המאומץ והיחיד.
•  
• התובעת 1 היא נכדת בת דודתה של המנוחה, והתובע 2 הוא בן זוגה. התובעים יקראו להלן לשם הנוחות: "המשיבים".
• 
  
• ביום 08.01.2007 ערכו המנוחים צוואות בעדים, אשר תכנן זהה ובהן ביקשו להנחיל, לאחר ששניהם ילכו לעולמם, את ביתם ב... למשיבים, תוך קביעה כי אם וככל שיושכר לצד ג' יעבירו לידי המתנגד חלק מדמי השכירות שיקבלו בגינו לצורך סילוק חובו לרשות מקרקעי ישראל, ואת כל יתר עיזבונם ציוו למתנגד (להלן: "הצוואות"). העדות לצוואות היו עו"ד א.ה. שערכה אותן ואם המשיבה 1, גב' ..... (להלן: "אם המשיבה").
• 
  
• ביום ...., כשבועיים ימים לאחר החתימה על הצוואות, הלכה המנוחה לבית עולמה.
• כ- 21 חודשים מאוחר יותר, ביום ...., הלך המנוח אף הוא לבית עולמו.
• 
  
• בשנת 2011 פנה המתנגד לבית הדין הרבני, אשר הוציא תחת ידו צווי ירושה אחר עיזבון המנוחים, ולפיהם הוא יורשם הבלעדי.
• 
  
• לאחר שהמשיבים גילו דבר מתן צווי הירושה, פנו לבית הדין הרבני בבקשה לביטולם.
• ביום 04.11.2012 החליט כב' בית הדין לעכב ביצועם של צווי הירושה, עד אשר תתבררנה טענות המשיבים בעניין צוואות המנוחים, ואשר ההכרעה בשאלת תוקפן מונחת לפתחו של בית משפט זה.
• 
  
• ביום 20.12.2012 ניתנה החלטה משלימה ע"י בית הדין הרבני המורה על סגירת תיק העיזבון שבפניו ועל ביטול צווי הירושה,  תוך שנקבע, כי ככל שתדחנה בקשות המשיבים למתן צווי קיום לצוואות המנוחים, יהא רשאי המתנגד לשוב ולפנות לבית הדין בבקשה להחייאת צווי הירושה.
• 
  
• ביום 24.12.2012 פנו המשיבים לרשם לענייני ירושה והגישו בקשה למתן צווי קיום לצוואות המנוחים, וביום 16.01.2013 הוגשה ע"י המתנגד התנגדות לבקשתם. משכך, העביר הרשם לענייני ירושה ביום 27.01.2013 את הבקשות ואת ההתנגדויות להן להכרעתו של בית משפט זה.
• 
  
• בהתאם נפתחו ההליכים הבאים:
• ת"ע 17932-02-13 - בקשה לצו קיום צוואת המנוח.
• ת"ע 17946-02-13 - בקשה לצו קיום צוואת המנוחה.
• ת"ע 18661-02-13 - התנגדות לצו קיום צוואת המנוח.
• ת"ע 19486-02-13 - התנגדות לצו קיום צוואת המנוחה.

השתלשלות ההליכים בבית משפט זה:

• כבר בפתח הדברים יוער,  כי ההליכים שבכותרת נמשכו זמן רב נוכח התנהלות לקויה של שני הצדדים, ובפרט של המתנגד, אשר דרך קבע לא קיים החלטות בית המשפט במסגרת המועדים שנקבעו על ידו. התנהלות זו של הצדדים תובא לידי ביטוי אגב ההידרשות לפסיקת ההוצאות.
• 
  
• ההליכים החלו להתברר בפני המותב הקודם בבית משפט זה (כב' סגנית הנשיא, כתוארה אז, השופטת אבירה אשקלוני) ודיון ראשון בהליך נקבע ביום 09.09.2013, אולם המתנגד ובא כוחו לא התייצבו לדיון, עקב  תקלה משרדית כטענת בא כוחו.
• לאחר שנתבררה הסיבה שבעטיה לא הופיעו המתנגד ובא כוחו לדיון , הורה בית המשפט על קיום דיון נוסף ביום 03.12.2013.
• 
  
• ביני לביני עבר ההליך לבירור בפני מותב אחר, כב' השופטת רותם קודלר עיאש, והדיון הנוסף התקיים בפניו. בשים לב לטענות הצדדים וליתר הנסיבות קבע בית המשפט בתום הדיון לאמור: "על מנת שניתן יהיה להידרש לטענות המהותיות הנוגעות להשפעה בלתי הוגנת כמפורט בעמוד הפתיחה של ההתנגדות ובטרם ימונה מומחה והצדדים ייאלצו להידרש לשאלת עלויות ומימון ההליך, סבור בית המשפט כי יש תחילה להראות ראיות לכאורה כי יש מקום לדון בטענה. המתנגד מר ..... יגיש בתוך 45 ימים תצהיר מטעמו אליו יצרף אסמכתאות רפואיות, ככל שיש בידיו הנוגעות לטענה כי המנוחה היתה במצב קשה, חסרת הבנה לגבי משמעות החתימה ומתוך שכך נוצרה השפעה בלתי הוגנת במועד חתימת הצוואה".
• 
  
• ביום 02.02.2014 הגיש המתנגד בקשה לקבלת רשומות רפואיות בעניין המנוחים וביום 24.02.2014 נעתר בית המשפט למבוקש וניתן צו מתאים.
• 
  
• חרף האמור, לא הגיש המתנגד תצהיר כנדרש במועד שנקבע לכך.
• 
  
• ביום 30.06.2014 ניתנה החלטה (מפי כב' סגנית הנשיא, השופטת אבירה אשקלוני, כתוארה אז) לפיה, חרף אי הגשת התצהיר יש לקדם ההליך לרבות הידרשות למחיקת ההתנגדות מחוסר מעש. כן נקבע, כי ההליך יועבר לדיון ולהכרעה בפניי.
• 
  
• ביום 18.08.2014 ניתנה למתנגד, לפנים משורת הדין,  ארכה נוספת להגשת התצהיר.
• 
  
• חרף האמור, תצהירו לא הוגש עד למועד הדיון שהתקיים ביום 04.12.2014, עת נטען ע"י בא כוחו, כי החומר הרפואי בעניין המנוחים הגיע לידיו ימים אחדים טרם הדיון.
• 
  
• במסגרת הדיון, הוריתי למתנגד להגיש תצהירו תוך 30 יום תוך חיובו בהוצאות בגין אי קיום החלטות בית המשפט במועד.
• 
  
• ביום 04.01.2015 הוגש ע"י המתנגד תצהיר בו עמד על טענותיו לפיהן יש לדחות בקשת המשיבים ולא ליתן צו לקיום הצוואות.
• 
  
• ביום 31.01.2015 ניתנה החלטה המורה למתנגד להגיש תצהיר הנתמך במסמכים רפואיים אשר יש בהם להעיד על מצבם הקוגניטיבי של המנוחים עובר לעריכת הצוואות.
• 
  
• ביום 27.03.2015 משלא הוגשו תצהירים מטעמו בהתאם להחלטת בית המשפט, ניתנה למתנגד ארכה נוספת, אולם ביום 15.04.2015 הודיע כי אין בכוונתו להגיש תצהירים משלימים מעבר לזה שהוגש על ידו.
• 
  
• ביום 21.04.2015 התבקש המתנגד להבהיר האם עומד הוא על בקשתו למינוי מומחה רפואי. גם הפעם לא מילא המתנגד אחר החלטת בית משפט, וביום 07.08.2015 ניתנה החלטה המורה לו להודיע עמדתו, שאם לא כן תימחקנה ההתנגדויות.
• 
  
• ביום 06.10.2015 הודיע המתנגד כי הוא עומד על מינוי מומחה רפואי.
• 
  
• לאחר קבלת עמדת המשיבים ניתנה ביום 18.11.2015 החלטה הקובעת לאמור: "לאחר שנדרשתי לבקשה, על צרופותיה ולתגובת המשיבים, לא מצאתי ראשית ראיה שיש בה כדי להצביע על בעיה קוגנטיבית כלשהי המיוחסת לכאורה למנוחים, אשר יש בה כדי להצדיק מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט. לפיכך יודיע המבקש, תוך 7 ימים, כיצד בכוונתו להמשיך בניהול ההליך".
• 
  
• שוב לא פעל המתנגד עפ"י ההחלטה ולא הגיש עמדתו במועד ושוב ניתנו ע"י בית המשפט שתי החלטות יזומות על מנת לקבל עמדתו.
• 
  
• ביום 18.01.2016 הגיש המתנגד עמדתו לפיה הוא עומד על ניהול ההליך ומבקש כי ייקבע לשמיעת ראיות.
• 
  
• נוכח עמדתו נתנה ביום 21.01.2016 החלטה על קיום הוכחות וניתנו הוראות בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית. חרף האמור, איש מן הצדדים לא הגיש תצהירים מטעמו.
• 
  
• ביום 30.01.2017 התקיימה ישיבת ההוכחות הראשונה בהליך, אולם הצדדים  הגיעו כשאינם ערוכים לקראתה. חרף האמור הוחלט, כי דיון ההוכחות יתקיים כמתוכנן תוך מתן שהות לצדדים להתכונן לחקירות הנגדיות על הנטען בכתבי הטענות שלהם.
• במעמד הדיון עתרו המשיבים להגשת ראית הזמה בדמות הקלטה לפיה ידע המתנגד אודות קיומן של הצוואות עוד בהיות המנוחים בין החיים.
• 
  
• לאחר ששמעתי עמדת המשיבים, התרתי הגשת הראייה הנוספת, אולם בהינתן שמדובר בהקלטה, ניתנו הוראות בעניין אופן הגשת הראייה ונקבע עוד, כי לאחר חשיפתו לראיה הנדונה, יודיע המתנגד האם מבקש הוא לקיים חקירה נגדית של עורך ההקלטה והתמליל.
• 
  
• ביום 15.02.2017 הגישו המתנגדים בקשה לצירוף ראיות ולה צורף תמלול ההקלטה אותה ביקשו להגיש ועתרו עוד לצירוף תצהירה של עו"ד ה' אשר ערכה הצוואות והייתה, כאמור, אחת העדות להן.  
• 
  
• לאחר שהתקבלה עמדת המתנגד נעתרתי לבקשה תוך חיוב המשיבים בהוצאות.
• 
  
• ביום 02.04.2017 עתר המתנגד למתן הזכות לחקור בחקירה נגדית את עורך ההקלטה והמתמלל ואת עו"ד ה'. הבקשה התקבלה.
• 
  
• ביום 08.11.2017 התקיים דיון נוסף ובו נחקרו עו"ד ה' והמשיבה 1. ב"כ המתנגד הסכים כי התמלול יוגש לתיק בית המשפט ללא חקירה נגדית של עורכו. בתום הדיון ובהתאם להמלצת בית המשפט הודיעו הצדדים, כי יעשו ניסיון להגיע להסכמות מחוץ לכתלי בית המשפט.
• 
  
• ביום 10.12.2017 הודיעו הצדדים כי לא עלה בידיהם להגיע להסכמות וניתנה הוראה להגשת סיכומים בכתב.
• הצדדים פעלו בהתאם.
• הבקשות לצווי קיום הצוואות וההתנגדויות להן

נימוקי ההתנגדות בתמצית:

• לטענת המתנגד אין ליתן צווים לקיום הצוואות מהנימוקים הבאים: הוא יורשם החוקי והבלעדי של המנוחים; הבקשות למתן צווי קיום הצוואות הוגשו בשיהוי ניכר, כחמש שנים לאחר פטירת המנוחה ולאחר שכבר ניתנו צווי ירושה אחר עיזבון המנוחים; הצוואות נחתמו ע"י המנוחים תחת השפעה בלתי הוגנת לה היו נתונים, בסמוך למועד פטירתם ובלא שהבינו תוכן המסמך עליו חתמו; המשיבים נטלו חלק בעריכת הצוואות.
• 
  
• בסיכומיו זנח המתנגד טענותיו לעניין השיהוי, שב על יתר טענותיו ואף הוסיף וטען, כי הנכס אותו ציוו לכאורה המנוחים למשיבים אינו בר הורשה, כיוון שהוא בבעלות ה... ולא היה קניינם של המנוחים בחייהם.

טענות המשיבים בתמצית:

• מנגד טוענים המשיבים, כי דין ההתנגדות להידחות: לתיק בית המשפט הומצאו המסמכים הרפואיים של המנוחים, אשר העידו כי הם היו כשירים לצוות; המתנגד לא הביא כל ראיה התומכת בטענותיו באשר למצבם הרפואי של המנוחים עובר לעריכת הצוואות, ואף לא ביקש לזמן לעדות את המטפלת שטיפלה בהם, ולכאורה היה בידיה לתמוך בגרסתו; באשר לטענת השיהוי טוענים המשיבים, כי אין היא רלוונטית להליך זה אלא לכל היותר להליך שעניינו ביטול צווי הירושה, אשר התקיים בבית הדין הרבני. כן טוענים המשיבים, כי ממילא לא חל כל שינוי בזכויות בנכס שבמחלוקת מאז הלכו המנוחים לעולמם, ועל כן לא נפגע אינטרס ההסתמכות של המתנגד; הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת איננה נכונה, שעה שהמתנגד לא נושל מעיזבונות המנוחים ואף ירש סכום של כמיליון ₪ - עובדה המלמדת, כי המנוחים ביצעו איזון נכון וראוי בינו ובינם; אין לראות בתיווך שעשתה המשיבה 1 בין עו"ד ה' ובין המנוחים, לרבות הסעתה לבית המנוחים ותשלום שכר טרחתה כנטילת חלק בעריכת הצוואה, זאת שעה שהמנוחים היו כשירים לצוות והבינו טיבה של הצוואה.

 
דיון והכרעה

• ראשית ובאשר לטענות המתנגד לפיהן בית המגורים של המנוחים ב....  המצוי למעשה בלב המחלוקת בין הצדדים אינו בר הורשה כיוון שהוא בבעלות ה....  ולא היה בבעלות המנוחים יובהר, כי  אין זה מעניינו של הליך זה, ואין זה מתפקידו של בית המשפט להידרש לסוגיה זו במסגרת ההליכים שבכותרת. הליכים אלה עניינם הוא, כידוע, הכרעה בשאלת תוקפן של צוואות המנוחים. צו קיום צוואה ו/או צו ירושה אינם אלא צווים דקלרטיביים, המגדירים את זהות יורשיו של אדם שהסתלק מן העולם ואת חלקו של כל יורש בעיזבונו. שאלת היות נכס פלוני חלק מעיזבונו אם לאו מקומה להתברר בנפרד ובהליך מתאים עפ"י נסיבותיו של המקרה הספציפי. למעלה מן הצורך יאמר, כי ממילא אין להידרש לטענה זו שעה שהועלתה רק בסיכומי המתנגד ומשכך מהווה הרחבת חזית אסורה.
• 
  
• בנסיבות העניין השאלות בהן יש להכריע במסגרת פסק דין זה הן אפוא:
• א-         האם היו המנוחים כשירים לצוות, ובתוך כך - האם נתונים היו להשפעה בלתי הוגנת אשר מכוחה הורו כשם שהורו בצוואותיהם;
• ב-         האם נטלו המשיבים חלק בעריכת צוואות המנוחים אשר יש בה להביא לפסלותן.

נפנה לבחינת השאלות הללו כסדרן.
כשרות המנוחים לצוות

• סעיף 26 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע לאמור:
• "צוואה שנעשתה על-ידי קטין או על-ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".
•  
• נקודת המוצא בכלל ולצורך הדיון דלהלן היא, שחזקה על אדם שהוא כשר לפעולות משפטיות, ובהן עשיית צוואה, וחזקה היא על מצווה, כי בעת עשיית צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה.
• 
  
• בע"א 1212/91 קרן לב"י ואח' נ' פ' בינשטוק ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מח(3)705, 716 קובע בית המשפט העליון כהאי לישנא: "עיקר הוא כושרו של אדם לשפוט כראוי את המציאות הסובבת אותו; יכולתו לגבש כוונה ורצון; ולסוף – יכולתו וכוחו לכוון את התנהגותו על פי אותה מציאות ובהתאם לאותה כוונה ולאותו רצון. הגבלת כשרות תבוא במקום שכושר שיפוטו של אדם נפגם כדי כך שהחברה רואה צורך להגן עליו מפני עצמו מפני מעשיו ומפני מחדליו שמקורם בשיפוט מציאות לקוי – ומפני הזולת, העשוי לנצל לרעה את רפיסות דעתו ואת כושר שיפוטו הלקוי".
• 
  
• בע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רינה מרום, פ"ד מט(1)318, 327-328 מבהיר בית המשפט העליון, כי לצורך פרשנות הביטוי "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" שבסעיף 26 לחוק הירושה, נדרשת בחינה של שני יסודות: הבנה ורצון חופשי של מצווה פלוני להבחין בטיבה של צוואתו שלו. קיום שני היסודות הללו יובילנו למסקנה כי אדם היה כשיר לצוות ולכן צוואה שעשה תקפה.
• 
  
• כן מבהיר שם בית המשפט העליון, כי על פי המבחן העקרוני שנתקבל בפסיקה "רואים אדם כיודע להבחין בטיבה של צוואה אם בעת עריכתה הבין שהוא חותם על צוואה; הבין כי הוא נותן רכושו ולמי שהוא נותן; ידע את היקף רכושו; והיה מודע לציפיות של אלה שהוא מיטיב עמהם ושל אלה שהוא מדיר מצוואתו". שם, בעמ' 328.
• 
  
• הנה כי כן, נקודת המוצא גם בענייננו היא שהמנוחים היו כשירים לצוות במועד עריכת הצוואות, ועל כתפי המתנגד רובץ הנטל להוכיח כי לא כך הוא.
• 
  
• באשר למנוחה טען המתנגד, כי הצוואה נערכה שבועיים ימים בלבד טרם פטירתה, עת הייתה במצב סופני, מצבה הבריאותי היה ירוד ביותר והיא לא הייתה מודעת לטיבה של הצוואה, היות שהייתה תחת השפעתן תרופות רבות לאלחוש ולשיכוך כאבים.
• 
  
• באשר למנוח טען, כי הוא לא היה יציב מבחינה נפשית, לא היה מודע למעשיו ולא היה צלול בדעתו. לראיה, עדותה של עוה"ד שערכה הצוואות, אשר אישרה כי כל שנאמר ע"י המנוח היה שרצונו הוא כרצון המנוחה, וכי כלל לא היה מעורב בעריכת הצוואות.
• 
  
• המתנגד מוצא חיזוק לטענתו בתצהיר העדה מטעמו, גב' ...., אשר נפטרה טרם נחקרה על תצהירה ולפיו סבלה המנוחה בימיה האחרונים מכאבים חזקים ונטלה תרופות שגרמו לה לטשטוש.
• עוד טוען המתנגד, כי המשיבים ניצלו מצבם של המנוחים והעדר כשרותם וכן את היעדרו למשך יום אחד ויחיד משהייה לצד מיטת חוליים של המנוחים, על מנת להחתימם על צוואות אשר כלל לא הבינו תוכנן.
• מנגד טוענים המשיבים, כי המתנגד לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי המנוחים לא היו כשירים לצוות. לדידם, החומר הרפואי אשר הוגש לתיק בית המשפט מעיד ההיפך – כי המנוחים היו כשירים לצוות ולא סבלו מכל לקות קוגניטיבית שהיא כנטען. לשיטתם, טענות המתנגד נטענו בעלמא ועל כן דינן להידחות.
• 
  
• כן טוענים המשיבים, כי תצהיר הגב' ... אינו יכול לשמש כראיה, שעה שעקב פטירתה נבצר ממנה להיחקר על האמור בו. לדידם, הייתה למתנגד אפשרות לזמן עדה אחרת לחיזוק טענותיו - גב' ...., שהיא ..... ואשר בן זוגה הוא חברו, והיא שימשה כמעין מטפלת של המנוחים טרם פטירתם. עצם הימנעות המתנגד מלזמנה לעדות מלמדת, כי עדותה עלולה הייתה לפגוע בגרסתו ולהוביל למסקנה, כי המנוחים היו כשירים לצוות.

בנסיבות המקרה שלפנינו ולאחר בחינת הראיות שלפניי באתי לכלל מסקנה, כי המתנגד לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח היעדר כשרותם של המנוחים לצוות.

• אכן צוואת המנוחה נחתמה על ידה כשבועיים טרם פטירתה. עם זאת, לא מצאתי כי עצם הסמיכות למועד הפטירה מקימה חזקה אוטומטית בדבר העדר כשרותה לצוות ועל הטוען זאת להוכיח, כי במועד החתימה על הצוואה הייתה המנוחה במצב בריאותי וקוגנטיבי אשר פגע בכשרותה לצוות ואיין את יכולתה להבחין בטיבה של הצוואה. שאלה זו תיבחן, מטבע הדברים, בכל מקרה לגופו ובהתאם לנסיבותיו.
• 
  
• למותר להעיר בהקשר זה, כי אם אכן כטענת המתנגד עשיית צוואה בסמיכות למועד הפטירה יש בה להעיד בהכרח על העדר כשרות המצווה לעשותה, הרי שכל מוסד צוואת שכיב מרע היה מרוקן מתוכן.
• 
  
• נהיר וידוע, כי הדרך האופטימלית להוכחת טענות המתנגד בדבר היעדר כשרותם של המנוחים לצוות במועד עריכת הצוואה היא באמצעות המידע הרפואי הקיים בעניינם של המנוחים בעת הרלוונטית, ובמידת הצורך באמצעות מינוי מומחה מתחום הרפואה אשר יחווה דעתו  בעניין זה על יסוד מידע זה.

כפי שיפורט להלן, לא כך בחר לנהוג המתנגד.

• 
  
• כאמור, כבר לאחר הדיון הראשון שהתקיים לגופו של עניין התבקש המתנגד להגיש תצהיר מפורט תוך צירוף האסמכתאות הרפואיות המתאימות אשר יש בהן לבסס הטענה בדבר העדר כשרותם של המנוחים. המתנגד לא עשה כן, על אף שניתנו בעניין זה מספר החלטות (כמפורט לעיל).
• 
  
• יוזכר, כי לבקשת המתנגד ניתנו צווים לגילוי תיקם הרפואי של המנוחים. ביום 06.10.2015 הודיע אמנם המתנגד, כי הוא עומד על דרישתו למינוי מומחה רפואי, אולם לא צירף לבקשתו כל אסמכתא רפואית שהיא אשר יש בה לתמוך בבקשתו. לפיכך ניתנה החלטה המורה לו לצרף מסמכים מתאימים שיש בהם ללמד על הצורך במינוי מומחה רפואי.
• 
  
• ביום 01.11.2015 הוגשה אמנם הודעה מטעם המתנגד, אך צורפו לה מסמכים רק בעניינו של המנוח ולא בעניין המנוחה. מהמסמכים שצורפו לא ניתן ללמוד על לקות קוגניטיבית כלשהי של המנוח, ואף נהפוך הוא, באחד המסמכים צוין כי הוא צלול. יתר על כן, ובניגוד להחלטת בית המשפט, צורפו מסמכים המתייחסים לשנים 1998-1999, כשמונה שנים טרם עריכת הצוואה ולא עובר לעריכתה.
• 
  
• ביום 18.11.2015 ניתנה החלטה המורה למתנגד להבהיר כיצד בכוונתו להמשיך בניהול ההליך שעה שמעיון במסמכים הרפואיים שהומצאו לתיק בית המשפט עולה, כי אין בהם ולו ראשית ראיה באשר למצבם הקוגניטיבי של המנוחים עובר לעריכת הצוואה.
• 
  
• חרף האמור, עמד המתנגד על המשך קיום ההליכים וקביעתם לשמיעת ראיות.
• 
  
• מן הראוי להבהיר, כי זכותו של בעל דין להביא ראיות בפני בית המשפט על מנת להוכיח טענותיו היא אמנם זכות אלמנטרית והיא חלק מזכות הגישה לערכאות, שהוכרה כזכות יסוד בשיטתנו. מן המפורסמות היא, כי משעה שמסתופפים אנו בצל קורתו של בית משפט לענייני משפחה, על ייחודו ועל קשת העניינים הבאים לפניו, לא מן הנמנע כי לצורך הכרעה בהם יזדקק הוא לחוות דעת של מומחים מתחומים שונים, ובהם גם תחום הרפואה כמובן.
• עם זאת, אין המדובר בזכות אבסולוטית, ונהיר, כי בעל דין העותר למינוי מומחה רפואי צריך לבסס בקשתו כדבעי.
• 
  
• מן המפורט לעיל עולה, כי המתנגד לא הצביע על הצורך במינוי מומחה רפואי, ויתרה מזאת – לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח, כי המנוחים לא היו כשירים לצוות. ודוק, בהתייחס למנוחה בחר שלא להציג מסמכים רפואיים בעניינה כלל, אף כי ניתנו לו הזדמנויות מספר לעשות כן; טענותיו באשר למצבה הבריאותי הקשה של המנוחה עובר לעריכת הצוואה נטענו בעלמא, וגם לאחר ניהול ההוכחות נותרו כאלה. הוא הדין גם באשר לטענתו בהתייחס לטיפול התרופתי שנטלה לכאורה אותה עת המנוחה.
• ואילו בהתייחס למנוח, כאמור, צורפו על ידו אמנם מסמכים רפואיים, אך לא היה בהם לבסס טענותיו, שהרי אינם רלוונטיים למועד עריכת הצוואה, וממילא אין בהם להעיד כי המנוח לא היה כשיר לצוות.
• 
  
• ואם לא די בכך, הרי שהמתנגד נמנע מהבאת עדים מטעמו לשם הנחת התשתית הראייתית הנדרשת לביסוס טענותיו בעניין מצבם הקוגניטיבי של המנוחים עובר לעריכת הצוואות.
• 
  
• כאמור, כל שצירף המתנגד היה תצהיר מטעם גב' ... ז"ל.
• למרבה הצער וטרם עלה בידה להיחקר על תצהירה הלכה גם גב' ... לעולמה, כאמור.
• גב' ... ז"ל הצהירה, בין השאר, כי הייתה חברה טובה של המנוחה, ולמרות החברות בין השתיים היא לא הזכירה בשיחותיהן את קיומה של הצוואה, וכי בימיה האחרונים סבלה המנוחה מכאבים חזקים וטופלה בתרופות שגרמו לה טשטוש.
• 
  
• סעיף 17 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 קובע, כי מקום בו לא התייצב מצהיר להיחקר על תצהירו רשאי בית המשפט לפסול תצהירו מלשמש כראיה.
• 
  
• אנשי בית שמאי יאמרו בעניין זה, כי עדות מעין זו הופכת בלתי קבילה היות שהיא מהווה למעשה עדות שמיעה (ראו: י' קדמי על הראיות, חלק שני הדין בראי הפסיקה (2003), עמ' 797-798), ואין ליתן לה כל משקל.
• ואילו אנשי בית הלל יכול שיאמרו, כי גם אם ניתן ליתן משקל לעדות זו, הרי שהוא נמוך ביותר. 
• 
  
• כך או כך במקרה דנא, על רקע נסיבותיו ובשים לב לאופי ההליך, לא מצאתי ליתן כל משקל לתצהיר זה.
• 
  
• כאשר נשאל המתנגד בחקירתו הנגדית מדוע לא הביא עדים נוספים מטעמו השיב, כי סבר שעדות הגב' .... ז"ל מהימנה וטובה דיה (עמ' 22 ש' 14-17 לפרוטוקול מיום 30.01.2017). דא עקא, שאף לאחר שנודע למתנגד דבר פטירתה של גב' ... ז"ל, לא פעל לזימון עדים אחרים אשר יפרשו בפני בית המשפט התמונה בעניין מצבם הקוגניטיבי של המנוחים.
• 
  
• מעדות המתנגד עולה, כי הייתה לאמו המנוחה מעין מטפלת ששמה  ..., אשר היא ובן זוגה חברים טובים שלו (עמ' 35 ש' 9-17 לפרוטוקול מיום 30.11.2017). מובן, כי לו הייתה מוזמנת היא להעיד בפני בית המשפט יכולה הייתה גב' .... לשפוך אור על מצב המנוחה עובר לעריכת הצוואה, ואולי נמצא היה בעדותה חיזוק לטענות המתנגד. ברם, הוא בחר שלא לזמנה לעדות בטענה כי ביקשה להימנע מכך (עמ' 35 ש' 18-20 לפרוטוקול מיום 30.11.2017).
• 
  
• מושכלות יסוד הן, כי שיטתנו המשפטית היא אדוורסרית, ואין זה מתפקידו של בית המשפט להביא ראיות שבעל הדין לא דאג להביאן. על בעל הדין אשר נטל השכנוע רובץ על כתפיו להביא הראיות הטובות ביותר לשם עמידה בנטל זה.
• כלל ידוע הוא, כי לעתים לדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט יש משמעות ראייתית וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות מעין זו אשר אינה מלווה בהסבר סביר פועל לחובת הנוקט בה, היות שהיא מקימה חזקה שבעובדה לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היה הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב.
• ראו למשל: ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ ואח' נגד כמנוף חברה לסחר בציוד בניה בע"מ, פורסם במאגרים האלקטרוניים; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמאית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4)595; י' קדמי על הראיות, חלק שלישי, הדין בראי הפסיקה (2003), עמ' 1649-1650.
•  
• לפיכך ובנסיבות שנוצרו עת נבצר מגב' .... ז"ל להיחקר על תצהירה, היה על המתנגד להציג עדויות אחרות לתמיכה בטענותיו, והימנעותו מלעשות כן, ולמצער לזמן את גב' ....להעיד מטעמו, נזקפת לחובתו ומובילה למסקנה, כי לו היה מזמנה הייתה עדותה תומכת בגרסת המשיבים.
•  
• מנגד, עורכת הצוואה ואחת העדות לה, עו"ד ה' העידה כך בעניין כשרותם של המנוחים: "ש. איך התרשמת מכשירותם הנפשית של המורישים, דרך הטלפון. ת. דרך הטלפון, היה דבר אחד. אח"כ דיברתי איתם פנים אל פנים, הם היו צלולים לחלוטין. ש. דיברת איתה פנים מול פנים במעמד החתימה או לפני. ת. לפני מעמד החתימה. ש. באותו יום.  ת. באותו יום. ש. זה לא שהגעת מספר פעמים, בפעם ראשונה שנתקלת בהם  החתמת אותם על הצוואה. ת. נכון. גם בטלפון התרשמתי מהם, גם התקשרתי אליהם כדי להקריא להם את הצוואה כדי שיאשרו לי את תוכנה. באתי וישבתי איתם וראיתי זוג אנשים מבוגרים, נחמדים ביותר, צלולים, שוחחנו. ישבנו הקראנו שוב את הצוואה. אני הקראתי להם, עברנו על כל הסעיפים. הם קראו אותה בעצמם ואח"כ חתמו" (עמ' 62 ש' 17 עד עמ' 63 ש' 6 לפרוטוקול מיום 08.11.2017).
• 
  
• עדות זו לא נסתרה.
• 
  
• טענות המתנגד בסיכומיו לפיהן היה על עורכת הצוואה לנהל שיח עם רופאי המנוחה דינן להידחות, משהובהר על ידה, כי עפ"י התרשמותה המנוחים שניהם היו צלולים בדעתם. טענות המתנגד לפיהן הייתה המנוחה במועד החתימה על הצוואה מרותקת למיטתה נטענו אף הן בעלמא ועומדות בסתירה לעדותה של עו"ד ה' כמצוטט לעיל.
• עוד יוזכר, כי עו"ד ה' שימשה כעורכת הצוואה וכאחת העדות לה, וכי עסקינן בצוואה בעדים.
• טענות המתנגד בעניין זה מייחסות לעו"ד ה' בפרשה זו שלפנינו תפקיד של "רשות" כמשמעותה בסעיף 22 לחוק הירושה.
• 
  
• אף כי ראוי ונכון שעורכי דין העורכים צוואות ומשמשים כעדים לחתימה עליהן יוודאו שהמצווים יבינו משמעותן ויחתמו עליהן בנפש חפצה ובצלילות הדעת, לא מצא המחוקק להטיל עליהם החובה לקבל לידיהם תעודה רפואית טרם חתימת המצווה על צוואתו,  להבדיל מנוטריון המאשר צוואה בכובעו כ"רשות" או אז כפוף הוא לשורה של דרישות הן עפ"י חוק הירושה והן עפ"י חוק הנוטריונים והתקנות שהותקנו מכוחו, ובהן, במקרים שהגדיר המחוקק קבלת תעודה רפואית המעידה על כשרות המצווה לצוות היא תנאי שאין בלתו וכשרות הצוואה כפופה לקיומו.
•  
• יש לדחות אף את טענות המתנגד בעניין מועד החתימה על הצוואות, כך שנקבע תוך ניצול מצוקתם של המנוחים דווקא ביום בו לא שהה הוא ליד מיטתם עקב ניתוח שעבר באותו מועד.
• 
  
• לא מצאתי כי יש ממש בטענה זו.
• 
  
• המתנגד לא הוכיח, כי היה צמוד למיטת אמו למעט ביום החתימה על הצוואות ע"י הוריו המנוחים כנטען על ידו. כן לא הוכיח, כי במועד זה נותח.
• 
  
• העולה מן האמור הוא, אפוא, כי המתנגד לא הניח התשתית הראייתית הנדרשת לצורך הוכחת הטענה כי המנוחים לא היו כשירים לצוות במועד החתימה על הצוואות ולא ידעו להבחין בטיבה של צוואתם.
• 
  
• נהיר, כי משלא הוכח שהמנוחים לא היו כשירים לצוות וממילא לא הוכחה תלות של המנוחים במשיבים, הרי שאין להידרש לטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת אשר ממילא נטענה בעלמא ובלא כל בסיס משפטי ו/או עובדתי.

 

נסיבות עריכת הצוואה

• לטענת המתנגד המשיבים ובפרט משיבה 1 נטלו חלק פעיל בעריכת הצוואה החל מן היוזמה לעריכתה, עבור דרך רתימת עורכת הדין שלהם לעריכתה, נוכחותם בשעת החתימה על הצוואה והיות אם המשיבה עדה לצוואות, וכלה בתשלום שכר הטרחה לעו"ד ה' עבור עריכת הצוואה.
• 
  
• המשיבה 1 מצידה מאשרת, כי הקשר בין המנוחה ועו"ד ה' נוצר באמצעותה; כי אמה הייתה עדה לצוואה; כי במועד החתימה על הצוואות התלוותה לעו"ד ה' ונסעה עמה ברכבת ל.... ומשם אסף אותן המשיב 2 לבית המנוחים; וכי נשאה בתשלום שכר טרחתה של עו"ד ה'.  ברם, היא מוסיפה וטוענת, כי המנוחים יצרו במישרין קשר טלפוני עם עורכת הצוואה והביעו באזניה רצונם באשר לגורל עיזבונם; כי במעמד החתימה על צוואות המנוחים, לא נכחו המשיבים בביתם ועו"ד ה' שוחחה עם כל אחד מהמנוחים ביחידות, התרשמה מכשרותם ו-וידאה כי הצוואות משקפות את רצונם האמיתי.
• לדידם, בשורה של פסקי דין נקבע, כי בהינתן שהמצווה היה כשיר בשעת עריכת הצוואה, ידע להבחין בטיבה וקבע תוכנה, אין לראות בשיחות מקדימות שנערכו בין הנהנה ובין עורך הדין שערך הצוואה בשליחותו של המצווה ובתשלום שכר טרחתו של עורך הדין מעורבות בעריכת הצוואה או השפעה בלתי הוגנת של הנהנה על המצווה.
• 
  
• נשאלת, אפוא, השאלה האם פעולות המשיבה 1 אשר אין מחלוקת על עצם עשייתן, כמפורט לעיל, עולות כדי נטילת חלק בעריכת הצוואות אשר יש בה לפסול אותן עפ"י סעיף 35 לחוק הירושה.
• 
  
• לאחר ששקלתי בדבר באתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות המקרה שלפניי התשובה לכך היא  בשלילה.
• 
  
• סעיף 35 לחוק הירושה קובע לאמור: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה".
• 
  
• סעיף 35 לחוק קובע שלוש עילות בטלות כלפי הזוכה על-פי הצוואה ובן-זוגו: הראשונה, הנהנה הוא עורך הצוואה; השנייה, הנהנה הוא עד לעשיית הצוואה, והשלישית, הנהנה  לקח "באופן אחר חלק בעריכתה". שתי העילות הראשונות קשיחות ומגודרות ולעומתן העילה השלישית היא בבחינת עילה "שיורית" וגמישה, והיא מנוסחת באופן רחב יותר, ומותירה מרחב גדול יותר לשיקול דעת בפרשנותה. 
• 
  
• בענייננו אין חולק, כי המשיבים לא ערכו הצוואה וכי לא היו עדים לצוואה, ומשכך יש לבחון האם התנהגותם מגיעה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה אשר יש בה לפסלה.
•  
• בעניין סעיף 35 לחוק הירושה כבר נקבע, כי תוצאותיו מרחיקות לכת וחמורות עת מדובר בהוראה אשר ככל שמתקיימים התנאים המוגדרים בה קמה "חזקת בטלות חלוטה" של הצוואה (ראו: ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נד(2)215).
• 
  
• הוראת הסעיף פורשה בפסיקה  עפ"י שתי גישות שונות:
• הגישה האחת גורסת, כי נוכח תוצאותיה הקשות של הוראה זו, יש לפרשה בצמצום. בגישה זו אחז, למשל, השופט חיים כהן, היות שלדידו עריכת הצוואה כמשמעותה בסעיף 35 לחוק הירושה המובילה לפסלותה עניינה רק בהכנה הטכנית של המסמך ובניסוחו לקראת ייעודו כצוואה, ומכאן שאין פסול בנטילת חלק בשלבים האחרים של עשיית הצוואה (לרבות יזום עשיית הצוואה, שכנוע המצווה, הובלתו אל עורך הדין ומתן הוראות באשר לכתיבת הצוואה)  (ע"א 576/72 משה שפיר נ' צבי אריה שפיר, פ"ד כז(2)373).
• 
  
• ואילו הגישה השנייה מעניקה פרשנות רחבה יותר להוראה שלפנינו, ולפיה יש לפנות אל השכל ולבחון ספציפית בכל מקרה ומקרה מהי הפרשנות הראויה שיש ליתן לביטוי "נטל חלק בעריכת הצוואה" מבלי לקבוע מראש לאיזה מן השלבים שבעשיית צוואה מכוונת הוראת הסעיף. בגישה זו נקט, למשל, השופט ברק (כתוארו אז) בפרשת הררי (ע"א 433/77 אליקים הררי נ' מרים הררי, פ"ד לד(1)776).
• בכל הענווה הראויה דעתי היא כי יש לדבוק בפרשנות הרחבה. להבנתי, על בית המשפט לבחון התמונה הנפרשת בפניו בכללותה, תוך שימת הדגש על נסיבות עריכת הצוואה, לרבות סיפור הרקע לבוא הצוואה אל העולם ואירועים שקדמו לעריכתה, ותוך מיקוד הבחינה במידת האינטנסיביות והעוצמה, ככל שישנן, במעורבות הנהנה על פי הצוואה בעריכתה, ומכל מקום המבחן הוא מבחנו של השכל הישר.  
• 
  
• בעניין זה מצאתי להפנות לאמור בספרם של המלומדים שוחט, פיינברג ופלומין: "כללו של דבר, המבחן הוא מידת המעורבות ואופייה: ככל שיהיו מעורבות הנהנה פעילותו רבות יותר, גסות יותר ועמוקות יותר, תגדל הנטייה לפסול את הצוואה גם אם מעורבות זו התבצעה בשלבים שאינם בגדר שלבי העריכה של הצוואה על פי הפרשנות המצמצמת שניתנה למונח זה" (ש' שוחט, נ' פינברג, י' פלומין "דיני ירושה ועיזבון", מהדורה שביעית, תשע"ד-2014, עמ' 138).
• 
  
• להבנתי, אף אם פעולות בודדות של הנהנה על פי הצוואה כשלעצמן אינן עולות לכדי נטילת חלק בעריכת הצוואה, יכול שקיבוצן יחד יוביל למסקנה, כי הוא נטל חלק בעריכתה (ראו והשוו: ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב, פ"ד נט(3)1.
• 
  
• לאחר שבחנתי הראיות המונחות בפניי לא מצאתי, כי בנסיבות המקרה דנא יש לקבוע כי פעולות המשיבים עולות כדי נטילת חלק בעריכת צוואות המנוחים אשר יש בהן להביא לפסילתן מכוח סעיף 35 לחוק הירושה. שוכנעתי, כי המשיבים שימשו כמעין שליחים של המנוחים וסייעו להם, בהתאם לבקשתם, באיתור עורכת דין שתערוך עבורם צוואות וביצירת הקשר עמה, אך לא הכתיבו את תכנן.
• 
  
• אין חולק, כאמור, כי המשיבה 1 תיווכה בין עורכת הצוואות, עו"ד ה', ובין המנוחים. עם זאת, מהעדויות שלפניי עולה בבירור, כי היא היוותה הגורם שקישר ביניהם בלבד,  וכי מיד עם פנייתה לעורכת הדין על מנת שתערוך צוואה עבור קרובת משפחתה, הבהירה לה עורכת הדין, כי על המנוחה ליצור עמה קשר בעצמה: "ש. לא היא זו שפנתה אלייך? ת. היא פנתה אלי ואמרה שקרובת משפחה שלה רוצה לעשות צוואה. אמרתי לה שהיא צריכה לפנות בעצמה. כל היתר היא לא הייתה מעורבת בכלל. ש. איך נוצר הקשר בינך לבין המנוחים.  ת. כנראה שנאוה נתנה להם את מס' הטלפון שלי" (עמ' 59 ש' 8-12 לפרוטוקול מיום 08.11.2017).
• 
  
• כן עולה מן העדויות שלפניי, כי המשיבה 1 לא מסרה לעורכת הצוואות את תכנן, וכי הוא נמסר לה במישרין ע"י המנוחים בשיחת טלפון שקיימה עמם: "ש. איך נוצר הקשר בינך לבין המנוחים? ת. כנראה ש... נתנה להם את מס' הטלפון שלי. ש. הם התקשרו אליך. ת. כן.  ש. את שוחחת איתם בטלפון. ת. כן. ש. את שוחחת עם ... בטלפון. ת. כן. גם עם .... דיברתי. ש. מה היא אמרה לך בשיחה. ת. היא ביקשה ממני את תוכן הצוואה. היא אמרה לי שיש לה בית ב..... היא לא יודעת בדיוק אם זה ממש שלה או של ה..., שהיא מאוד אוהבת את ... ו.... ורוצה לתת להם.  ש. אך היא הכתיבה לך בטלפון את כל הדברים. ת .לא הכתיבה לי. אלא היא אמרה לי מה היא רוצה. התקשרתי אליה הקראתי לה מה כתבתי, ביקשתי ממנה השלמות של תעודות הזהות שלה ושל .....  ש. היא זו שמסרה לך גם את.....זה של ... ו..... ת. .... ו.... אני מכירה מקודם, יכולתי לשחזר את תעודות הזהות שלהם" (עמ' 59 ש' 13 עד עמ' 60 ש' 4 לפרוטוקול מיום 08.11.2017).
• ...
• "ש. כששוחחת עם ... בטלפון, את כל הזמן אומרת ששוחחת עם .... .... הקריא לך את תוכן הצוואה. ת. אף אחד לא הקריא לי את תוכן הצוואה, הם אמרו לי מה שהם רוצים. ש. .... פירט באוזנייך את מה שהוא רוצה, או שהוא פשוט אמר מה ש.... אומרת? ת. הם כנראה היו שניהם ליד הטלפון, היא שמעה מה הוא אומר, היא שמעה (צ"ל: הוא שמע – פ.ג.כ) מה היא אמרה, הוא אמר שהוא רוצה כמו שביקשה"(עמ' 60 ש' 21 עד עמ' 61 ש' 3 לפרוטוקול מיום 08.11.2017).
• ...
• "ש. היה לה (למשיבה 1 – פ.ג.כ) קשר בצוואה. ת. לא היה לה קשר. הקשר שלי היה ישירות עם .... ו...." (עמ' 66 ש' 1-2 לפרוטוקול מיום 08.11.2017).
• מעדותה של עו"ד ה' עולה עוד, כי גם בשלב  הכנתן של הצוואות וטרם חתימת המנוחים עליהן היא הקריאה להם את תכנן ווידאה כי הוא משקף את רצונם, וכי הם קראו בעצמם  איש איש את צוואתו ולאחר מכן חתמו עליה (ראו עמ' 63 ש' 1-6 לפרוטוקול מיום 08.11.2017).
• עדותה של עו"ד ה' נמצאה מהימנה עליי, ולא מצאתי מקום להטיל בה דופי.
• 
  
• אין חולק גם, כי עורכת הצוואה ייצגה בעבר את המשיבים ואף ייעצה להם בעניינים משפטיים שונים, ברם לא מצאתי, בנסיבות המקרה דנא, כי הדבר מעיד על היותה נגועה בניגוד עניינים ו/או כי הפרה חובת הנאמנות שלה כלפי המנוחים ו/או כי גרמה להם לקבוע הוראות בצוואתם בניגוד לרצונם נוכח ההיכרות המוקדמת בינה ובין המשיבים.
• 
  
• שוכנעתי, אפוא, כי למרות "תרומתה" של המשיבה 1 לעצם עריכת הצוואות בהיותה החוליה המקשרת בין המנוחים ובין עורכת הצוואות, בנסיבות המקרה דנא אין זו המעורבות שסעיף 35 סיפא לחוק הירושה מדבר בה, ועורכת הצוואות לא שימשה כנציגתה או כמבצעת הוראותיה של המשיבה 1.

(ראו: ע"א 2500/93 יעל שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה ואח', פ"ד נ(3)338).

• 
  

בהקשר זה ראוי יהא לצטט מתוך ספרם של המלומדים שוחט , פיינברג ופלומין הנ"ל:"לא תיפסל הוראה לטובת הנהנה בצוואה הנערכת אצל עורך דין שמייצג את אותו נהנה בעניינים אחרים. במקרה זה אין מקום לטענה שעורך הדין הוא שליח של הנהנה ו"שלוחו של  אדם כמותו", שהרי ייצוגו של הנהנה הוא בנושאים אחרים, ולכן עורך הדין לא ייחשב לשליחו של הנהנה לצורך עריכת צוואה (ע"א 183/35 אלבויים נ' קרייזלרפד"י מב(3) 397)" (ש' שוחט, נ' פינברג, י' פלומין הנ"ל בעמ' 136).

• לא מצאתי אף לקבל טענות המתנגד לפיהן יש לראות המשיבה 1 כמי שנטלה חלק בעריכת הצוואות כיוון שנשאה בשכר טרחתה של עורכת הצוואות. אכן אין חולק, כי שכר הטרחה של עו"ד ה' שולם ע"י המשיבה 1. עו"ד ה' ציינה בעדותה, כי מסרה למנוחה בשיחת הטלפון שקיימה עמה את מחיר השירות המוענק על ידה, וכי בפועל בחלוף כשלושה שבועות, שכרה שולם לה ע"י המשיבה 1 (עמ' 65 ש' 11-18 לפרוטוקול מיום 08.11.2017). המשיבה 1 לא טענה בעדותה כי הכסף הועבר לה מידי המנוחה, וניתן להסיק, בין היתר בשים לב למועד פטירת המנוחה, כי לצורך תשלום שכר טרחתה של עורת הצוואות עשתה שימוש בכספה שלה.
• 
  
• הוא הדין גם בהתייחס לטענת המתנגד בעניין פסלות הצוואות כיוון שאחת העדות להן היא אם המשיבה. בעניין זה העידה עורכת הצוואות, כי הסיבה לכך הייתה רצון המנוחה לשמור בסוד מפני .... את דבר עשיית הצוואה, ונימוק זה, על רקע הנסיבות האופפות פרשה זו, נשמע משכנע בעיניי (עמ' 62 ש' 4-8 לפרוטוקול מיום 08.11.2017).
• 
  
• כן לא מצאתי לקבל טענת המתנגד לפיה לא הייתה בידי המנוחים ברירה זולת חתימה על הצוואות והם נאלצו לעשות כן, כיוון שהצוואות הוכנו מראש, והונחו לפניהם לחתימה ע"י עורכת הצוואות שהגיעה לביתם כשהן בידיה, ערוכות ומודפסות. בעניין זה השיבה עורכת הצוואות במסגרת חקירתה הנגדית, כי אילולא הסכימו המנוחים לנוסח הצוואות אשר הוכנו על ידה, הן לא היו נחתמות על ידיהם באותו מעמד, והיו מבוצעים בהם השינויים הנדרשים (עמ' 63 ש' 21 עד עמ' 64 ש' 7 לפרוטוקול מיום 08.11.2017). גם בעניין זה נמצאה עדותה של עו"ד ה' מהימנה עליי.
• 
  
• גם העובדה, אשר אינה שנויה במחלוקת, כי עורכת הצוואות הגיעה לבית המנוחים לצורך החתמתם על הצוואות כשהיא מלווה במשיבים, אין בה לטעמי במקרה דנא להביא לפסלות הצוואות על יסוד סעיף 35 לחוק הירושה.
• 
  
• זאת, מששוכנעתי, כי ברגע האמת, בשלב המשמעותי והמכריע בו הקריאה עורכת הצוואות למנוחים את תכנן ווידאה כי הן משקפות את רצונם האמיתי, לא נכחו המשיבים במקום.
• 
  
• ראו עדות המשיבה 1 בעניין: "ש. אמך חתמה על הצוואה לאחר שנחתמה ע"י עוה"ד ה'? ת. אין לי מושג, לא הייתי איתם בחדר בזמן שנערכה הצוואה" (עמ' 52 ש' 8-9 לפרוטוקול מיום 30.01.2017), וראו עוד עדות עו"ד ה': "ש. ... ו... היו נוכחים בבית אבל בחוץ? ת. למיטב זכרוני הם לא היו בבית, אלא הלכו לחברים. ש. הם רק הורידו והלכו. ת. כן"(עמ' 65 ש' 7-10 לפרוטוקול מיום 08.11.2017), אשר נמצאו מהימנות עליי.
• 
  
• אודה ולא אכחד, כי לאחר צירוף כל חלקיה, התמונה המצטיירת במקרה דנא אינה נוחה, ומבט ממעוף הציפור על מכלול הזיקות שהיו למשיבים עם עריכת הצוואה, כמפורט לעיל, אינו מותיר את המביט אדיש לו. מבט זה גם מעורר חמיצות בפה ממנו אמורה לצאת הבשורה וההכרעה במחלוקת שבין הצדדים.
•  
• עם זאת, ושעה שמצווה אנוכי להתחקות אחר רצון המצווים, שהוא לבה ונשמתה של ההכרעה במקרה זה שלפניי, בהיות עקרון העל בכגון דא כיבוד רצון זה, מצאתי לאחר ששבתי ושקלתי בעניין, כי הכף נוטה אל עבר קיום צוואות המנוחים. זאת, משנחה דעתי, כי הצוואות משקפות את רצונם החופשי, וכי מעורבות המשיבים או מי מהם בעריכתן נסובה סביב העניינים הטכניים של עשייתן ולא היה בה להשפיע על תכנן ולעוות בכך את רצון המצווים. לפיכך וכפי שנכתב לעיל, לא מצאתי כי גם הצטברותן של פעולות המשיבים או מי מהם, אשר מוטב היה אלמלא נעשו, מגיעה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואות המובילה לפסלותן.             
•  
• מצאתי להוסיף ולציין, כי במסגרת ניהול ההליך הוטל צל כבד על אמינות המתנגד.
• 
  
• לאורך ההליך שב וציין הוא, כי לא ידע דבר קיומן של הצוואות וגם בסיכומיו טען, כי פעל לקבלת צווי ירושה אחר עזבונות המנוחים ורק לאחר מספר שנים הופתע לגלות, כי המשיבים אוחזים בידיהם מסמכים הנחזים להיות צוואות של הוריו המנוחים (ראו סעיפים 6-7 לסיכומיו).
• 
  
• דא עקא, שמעיון בתמלול השיחה המוקלטת שנערכה בין המשיבה 1 והמתנגד ביום  01.05.2012 וצורף ע"י המשיבים כראיית הזמה, כאמור, עולה בבירור, כי המתנגד ידע אודות קיומן של הצוואות, הכיר את תכנן ואף הסתיר מפני המשיבה 1 העובדה כי ניתנו ע"י בית הדין הרבני צווי ירושה, בהתאם לבקשתו, על אף שנשאל על כך, ועשה כן לכל אורך  השיחה בחוסר תום לב:  "המשיבה: למה אף אחד? אני, נכון שיש צוואה וצריכים לממש אותה? המתנגד: נכון אבל ה-, הצוואה היא מתייחסת למצב. כרגע הבתים כרגע, הם של ה... לא של החברים"(עמ' 2 לתמלול ש' 13-15); "המשיבה: היא אמרה שאולי יש בעיה, שהיא קיבלה מכתב שנפתחו תיקים לקיום צו ירושה באשקלון ואני לא יודעת מזה כלום ואני רוצה לדעת, האם עשיתם משהו, כאילו שאני לא יודעת עליו. המתנגד: לא. מה שעשינו זה רק בשביל, מה שעשינו זה בשביל לשמור על הבית, זה הכל ....(עמ' 3 לתמלול, ש' 2-5). "המתנגד: מה שאני עשיתי, אני עושה, מה שזה נעשה, זה נעשה רק ש... כאילו יידע שהנכס קיים והוא שייך למשפחה, הוא לא עובר ל..." (עמ' 5 לתמלול ש' 15-16); "המשיבה: מה אתה מדבר? ...., יש לי צוואה מאוד ברורה ושאתה יודע עליה, הצוואה אומרת שהבית הולך אלינו וכל השאר הולך אלייך. המתנגד: עד כמה שאני זוכר היה 50/50 לא? המשיבה: לא. הבית לא היה 50/50. הבית היה כולו שלנו. אבל אנחנו אמורים לעזור לך לשלם את החוב שלך למינהל עד שתסיים לשלם אותו. אבל הבית כולו שלנו. המתנגד: אני לא הבנתי ככה מאמא שלי אבל לא נורא. המשיבה: אבל .... אבל אתה קיבלת גם צוואה. המתנגד: כן, רק שאני לא יודע, אני לא קיבלתי את ההעתק, אני לא יודע איפה הוא בכלל" (עמ' 7 לתמלול ש'  10-17).
• 
  
• עוד מצאתי להעיר, כי עפ"י הצוואות אין המתנגד מנושל מעיזבון המנוחים, כי אם עתיד לקבל לידיו כספים, אשר עפ"י עדותו נאמדים בכמיליון ₪. בנוסף גם חלק מן הפירות שיתקבלו, ככל שיתקבלו, מהשכרת בית המנוחים, המצוי בלב המחלוקת בין הצדדים, עתיד להגיע לידיו לצורך כיסוי חובו לרשות מקרקעי ישראל. לצד זאת, ספק אם בית המנוחים הוא בר הורשה בשים לב לטיב הזכויות בו, ומהעדויות שהובאו לפניי עולה גם, כי המנוחים יצאו מנקודת הנחה שהמתנגד, בהיותו חבר ה... בעצמו, זכאי לקבל מה... בית למגוריו. בהערת אגב יאמר, כי לא מן הנמנע שהטעם אשר בבסיס ההוראה בצוואות המנוחים בעניין בית המגורים הוא הותרתו בידי מי שהם חפצים ביקרו, תחת השבתו לחזקת ה.....
• 
  
• גם בעובדה זו נמצא חיזוק למסקנתי באשר לכשרותן של הצוואות. 
• 
  
• עוד מצאתי להעיר בהקשר זה, כי אין ממש בטענת המתנגד לפיה בהיותו בנם היחיד של המנוחים זכאי הוא לרשת את מלוא עיזבונם.
• 
  
• קולמוסים רבים נשתברו בפסיקה ובדברי המלומדים על מעמד העל שיש לכיבוד רצון המצווה בדיני הירושה, ויהא רצונו אשר יהא.
• השיקול המנחה ועמוד האש שלפנינו בבואנו להכריע בעניין כשרותה או פסלותה של צוואה פלונית הוא שמירת חופש הציווי וקיום רצונו של המצווה (למשל: ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק הנ"ל בעמ' 732).
• 
  
• על שום כך, עת מובא לפתחו של פני בית המשפט סכסוך כגון זה שלפנינו, אין זה מתפקידו לדון את המצווה מבחינה מוסרית ולבחון את שיקול הדעת שלו באספקלריה של צדק או להעמיד עצמו במקומו ולנסות לפענח את צפונות לבו ולהבין מדוע בחר להנחיל רכושו כשם שבחר.
• תפקידו של בית המשפט מתמצה, אפוא, בבחינת השאלה האם משקפת הצוואה ומבטאת את רצונו האמיתי של המצווה, והאם רצון זה היה חופשי ומלא כשהמצווה נקי מלחצים ומהשפעות של מאן דהוא, הא ותו לא.
• 
  
• סוף דבר
• 
  
• בנסיבות המקרה שלפניי הגעתי לכלל מסקנה, כי המתנגד לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח כי קיימת עילה לפסילת צוואות המנוחים או איזו מהן.
• 
  
• נוכח האמור בהרחבה לעיל, דין ההתנגדויות להידחות.
• 
  
• חרף מסקנותיי דלעיל ותוצאת פסק הדין, נוכח מחדלי המתנגד לאורך ההליך ושעה שהמשיבים לא הגישו ראיותיהם במועד שנקבע לכך, ורק בשלב מתקדם של ההליך ביקשו לזמן עדה מרכזית מטעמם, עו"ד ה' ולצרף ההקלטה ותמלולה, מצאתי לחייב המתנגד בהוצאות המשיבים בסך 7,500 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום.
•  
• פסק הדין ניתן לפרסום תוך השמטת פרטים מזהים.
•  
• המזכירות תשגר פסק הדין לצדדים ותסגור התיקים שבכותרת.
• 
  
• 
  

ניתן היום,  כ"ח חשוון תשע"ט, 06 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים
.התנגדות לצוואה, התנגדות לצוואה דוגמא, התנגדות לצוואה הדדית, התנגדות לצוואה מחיר, התנגדות לצוואה סדרי דין, התנגדות לצוואה נטל ההוכחה, התנגדות לצוואה נוטריונית , התנגדות לצוואה פסקי דין